אא בדיקות וניסויים

מסביב, הכל רק חול וחול.

ממרומי הדיונה הגדולה ביותר בעולם ניתן להשקיף על פני הישימון. ואכן, מדבר נטו הוא. גרגרים קטנים עפים סביבנו כל הזמן צפונה ואולי מזרחה או שמא לצפון מזרח, הגם להם שאיפה להגיע לארץ ישראל?

לאחר שהות של כמעט שנה בין כתלי בית המדרש שייסדנו בקייפ-טאון שבדרום אפריקה (עליו נכתוב במועד אחר), החלטנו, לקראת סיום שליחותנו להצפין בכדי להעשיר… את חוויותינו. לפעמים, קידוש השם שניתן לעשות בטיול קצר איננו פחות מאותו שנעשה לאורך זמן בעבודה אינטנסיבית בקהילה.

אחרי כ-7 שעות נסיעה במהירות שלא חינוכי להזכירה, הגענו למעבר הגבול. לפני שהוספנו עוד חותמת לדרכון, הספקנו לעצור בעיירה SPRINGBOK. מסתבר, שפעם חיו שם יהודים שאפילו בנו בית כנסת שמִבַּר הוא נראה שמור ומטופח אלא שמלגאו הוא משמש היום כמוזיאון לחקלאות!

נמיביה מדינה מדהימה. נופים וצמחייה שכמותם לא רואים בשום מקום אחר. בקניון "נהר הדג" עצרנו לחניית שני הלילות הראשונים ובתווך סיור רגלי ורכוב על סוסים.

המרחקים עצומים, וכך נסענו שעות וימים בכבישים ישרים, שנראה שאין להם סוף כשעצירות נעשות למלא דלק, באיזו לגונה (עם להקת פלמינגו), או ליד איזה שיח עם עלים גדולים שב-1500 השנים האחרונות ראה רק את מי הטל ומהם הוא מתפרנס.

לנסיעה איטית בהרבה עברנו בהגיענו לספארי הענק ETOSHA PAN. קשה לומר שֶבִּבְרָכָה, אך חיות שרגע קודם יצאו מהסרטים או מהאגדות קידמו את פנינו. ציפורים צבועות מעשה אמן השקיפו עלינו בסקרנות ממרומי העצים, ורק הטרמיטים המשיכו ללא הפסק בבניית הקן-בית כמבקשים לגמור את מגדל הבבל האין סופי שלהם בהקדם האפשרי.

אין כמו שבת מנוחה ואנו כבר ממש מתגעגעים לארבעה קירות, מיטה יציבה ו'נוחיות' של ממש. עוד מקייפ-טאון עשינו שיעורי בית ומצאנו שבעיר הבירה של נמיביה – ווינטוק – יש קהילה יהודית קטנה, וכך נחתנו בערב שבת קודש בביתו של יהודי שאת כתובתו קיבלנו מראש. מסתבר שככל שהיהודי גר במדינה או עיר הנידחת יותר מבחינה יהודית הוא גם יצליח יותר מבחינה כלכלית. הגדילו עשות היהודים בווינטוק, פחות מ-10 משפחות ועדיין השליטה ברוב המסחר ובבתי העסק במדינה כולה – בידיהם.

רחש עבר בין תושבי העיר: יהודים הגיעו הנה ועוד שומרי דת ומסורת, השבת יהיה מניין, השבת נקרא בתורה!!

מעין ברק ניחת עלי בעת הנעמנו בתפילות השבת הכל כך שגורות בפינו. כל היהודים מבוגרים כצעירים שכל אחד מהם עשיר כקורח ועדתו גם יחד פשוט קרנו מנחת והתרגשות. בזמן שעבורנו אלו מעשים שבכל יום אצלם זה פָּרַט ואולי זעזע איזה נים בנפש היהודית. לחוויה שכזו לא פיללנו.

גרגרים קטנים עפים סביבנו ועימם המחשבות… הר ענק של חול, נופים מדהימים אך בעיני רוחי אני רואה שכל הטיול היה שווה ולו בשביל אותו ניצוץ שנדלק בעיני אותם אחים רחוקים.

בהווי הישראלי, לכל אחד יש תחום אחריות ספציפי – מורה מלמד בכיתה, רב מעביר דרשה ופוסק, מנהלת בית ספר מתעסקת בבית הספר, וקומונרית בבני עקיבא אחראית על הסניף.

בקהילות קטנות בחו"ל, לעומת זאת, חלוקה הרמטית שכזו לא רק שאינה קיימת, אלא שאם יוגבלו תפקידי אנשי המפתח בקהילה, אזי כלל פעילותה של הקהילה היהודית יושבת.

אנסה להדגים זאת מניסיון אישי, כאשר כיהנתי עם משפחתי כ"רב-הקהילה" [ברמת החוזה] של קהילת "בית ישראל" בהליפקס [צפון מזרח קנדה]. קהילה ששלל היהודים בה עומדים על כ1000 איש בלבד, רובם לא גדלו בבתים שומרי תורה ומצוות, וחלקם הגדול פנסיונרים.

• בקהילה קטנה, אחד מתפקידי הרב הוא גם להיות החזן [היחיד בשבתות ויו"ט] ובעל הקורא. גליתי לאחר זמן קצר שהכנת קריאת התורה אפשרית אך גוזלת זמן רב שיכולתי להשקיע בבניית הקהילה. תשובתם של הוועד לא איחרה לבוא: "הרב, אנו בהחלט מבינים. אז שלא יהיה קריאה נכונה". כשעניתי, בתדהמה, שאמנם הרמ"א [שו"ע או"ח קמ"ו/ד] אומר שמספיק שלא תשנה את משמעות המילה, אך גם זה לוקח זמן רב. תשובתם החזירה אותי למציאות: "הרב- לא נשים לב".
• אם כך פני הדברים מדי שבת, כל שכן במועדי ישראל. בניגוד לימים הנוראים ופסח וסוכות, דווקא חג השבועות "זכה" להיות מהקצרים ביותר וללא מצווה ספציפית, וממילא מה"נשכחים" ביותר. כשהעליתי הצעה לחגוג את החג ברוב פאר בקהילה, מנהיגי הקהילה סירבו, משום שזו הפעם הראשונה ששמעו על החג, או שמא בגלל מיעוט האנשים שיגיעו. הטיעונים שנסובו סביב העובדה שהוא ממועדי ה', נאמרת בו הלל שלם [ערכין י:,] הוא היום אשר "אחראי" על שאר הימים [קרי- יום שניתנה בו תורה, האחראית על שאר אורח החיים היהודי,] ולא ייתכן שקהילה לא תציין את היום, נפלו על תגובה של: "אז לא יהיה"
• פעמים רבות שבקהילות קטנות אין ביה"ס יהודי אלא בית ספר "משלים" בשעות הכי לא נוחות לתלמיד הממוצע, וממילא, רמת הסלידה מלהגיע ולהיות נוכח הוא גבוה במיוחד: יום א' בבוקר [יום חופש בחו"ל] ופעם או פעמיים באמצע השבוע אחרי לימודי בית ספר הממלכתי. כאשר הצעתי להביא יועץ חינוכי כדי לבנות תכנית לימודים שיכיל גם את התוכן הרצוי אך גם את ממדי החינוך הלא פורמלי שהם ממחויבי המציאות כאשר מדובר על ביה"ס "משלים," התגובה הייתה: "הרב- גם בזמננו לא אהבנו את ביה"ס המשלים, ולא נורא אם גם הילדים שלנו, בנוסף, מדובר רק על 6 שעות שבועיות, אז למה להשקיע?"

אז מדוע נשארנו? הרי נראה שכמעט ואין כל יהדות באוויר, והדבר לא מפריע ליהודי המקום?

לענ"ד, אחת ממטרות הדור, בהתחשב באחוזי ההתבוללות ואיבוד הזהות היהודית ברחבי תבל, היא לבוא לפני כסא הכבוד לאחר 120, ולומר "ניסיתי!" אין ערובה להצלחה אך בהחלט יכולה להיות טענה חזקה שאתה אפילו לא ניסית לקשר בין היהדות לבין היהודים.

וב"ה, מעולם לא הצטערנו על הניסיון לעשות זאת וחרף כל האמור, חג השבועות הפך לחגיגה החוגגת את מתנדבי הקהילה [עם למעלה מ150 משתתפים], בית ספר המשלים זכה לתוכנית לימודים, שיעורים למבוגרים [שלא למדו תורה מאז הבר/בת מצווה] הפכו לדבר שבשגרה, בצד דרכים יצירתיות להכניס עוד ועוד יהודים לקהילה ולבית הכנסת, מחגיגת יום הולדת ועד טקס יום נישואין שמילאו כיסאות שבד"כ היו תפוסים רק בימים הנוראים.

אך כל זה בתנאי אחד; שישנם שליחים, המוכשרים והמוכנים לכהן בכל שלל תפקידי מנהיגות קהילתית, מפסיקת הלכה ומילוי מקווה ע"י קרח, דרך בישול לשבת באמצע סערת שלגים מטורפת [עבור קידוש שיכול הביא עשרות יהודים חדשים לביה"כ],  ביקורי זקנים בזמן "הוריקן" והפסקת חשמל בצדו, נסיעת "חירום" בערב סוכות לקהילה יהודית גדולה [כשעתיים טיסה] להביא סטים של ארבע-מינים שלא הגיעו, באולינג עם ילדי הקהילה, ומעל לכל-להיות מוכן לעשות "ה-כל" כדי שיהודי המקום ייהנו עוד יותר מחוברים אל …היהדות.

• "בוקר טוב המנהל, אני נאלץ לקחת חופשה של שבועיים"

מנהל בית הספר: "לכבוד מה?"

• "אני נוסע לקריביים."

מנהל: "אתה צוחק עליי נכון?"

זו פחות או יותר הדרך שבה התחילה השיחה ביני לבין מנהל בית הספר כחודש וחצי לפני סיום השנה, וכאן מגיעה השאלה ששאלו אותנו עשרות פעמים: "באיים הקריביים?? יש שם בכלל יהודים??"

למעשה הסיפור של היהודים בקורסאו מתחיל כבר במאה ה-16, לאחר שיהודי ספרד מגורשים ומגיעים להולנד. להולנדים לא נעים לגרש את המגורשים ולכן שלחו אותם בספינות כדי להיות חלק מהכוח הקולוניאליסטי של הולנד. אחד המקומות הוא קורסאו, אי קטן ויפה על התפר שבין הים הקריבי לאוקיינוס, 60 ק״מ מצד לצד, צר לרוב אורכו לפעמים עד כדי יכולות לראות את הים משני הצדדים. כיאה לקריביים מזג האוויר חם ולח מאוד, אך הוא מפצה בבריזות נעימות המגיעות מהים דרך קבע.

היהודים לא מבזבזים זמן ובונים בית כנסת מפואר בשם 'מקווה ישראל', שלימים יהפוך לבית הכנסת העתיק ביותר בחצי הכדור הצפוני שהינו עדיין בשימוש.

האי מלא באנקדוטות המעידות על מעורבות היהודים בהתפתחותו. למעשה, לאחד הרחובות במרכז העיר קוראים רחוב כיפור ולא רחוק ממנו פסל של אחד היהודים בגודל מלא ובתחתיתו הכיתוב ״מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך״. הכיתוב כמובן אינו בעברית אלא בפאפיאמנטו, ניב מקומי שמורכב מבליל של שפות בהן ספרדית, פורטוגזית והולנדית.

הקהילה בה אני שירתי נקראת ״שערי צדק״ והיא הקהילה האשכנזית-אורתודוקסית. חברי הקהילה מורכבים מניצולי שואה שניסו לברוח מהנאצים, בתקווה להגיע לארצות הברית וחנו בינתיים באי ומצאו בו לבסוף את ביתם. אחרים הגיעו כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

כפי שסיפר לנו הרב בירנבוים בתכנית שטראוס עמיאל להכשרת רבנים ומחנכים לקראת שליחות: קהילות הנמצאות בסמיכות לחוף לעולם תהיינה יותר חמימות ופתוחות מקהילות המצויות במרכזי ערים או בארצות קרות ואכן זה היה המקרה. החיבור היה כמעט מידי ובהיותי ישראלי הבא מבית מרוקאי, היה לדבר ערך גדול בעיני.

כשהגעתי לביקור התארחתי בביתו של יהודי יקר שגם הוא הגיע ממרוקו. התכוננו לקראת השבת, ויצאנו לעבר בית הכנסת ברגל. בדרכנו לשם הזכרתי לעצמי את שאמר לנו הרב: קחו בחשבון שאורתודוכסים בחו״ל זה לא כמו אורתודוכסים בארץ, יכול להיות שיהיו אנשים שיגיעו לבית הכנסת ברכב. כפי שציינתי, גדלתי בבית מזרחי ולצערי או לשמחתי, יהודי שמגיע לבית הכנסת בשבת ברכב הוא לא מראה כל כך נדיר. אמרתי לעצמי, נו, אני לא שופט אף אחד, העיקר שיבואו לבית הכנסת, ומשם נתחיל לעבוד.

התפילה הסתיימה, אנשים באו ללחוץ את היד עם חיוכים חמים ואמתיים ואט אט אני מזהה אנשים הולכים לעבר החנייה ונוסעים לביתם. אמרתי בסדר, אחד, שניים, עשרה… כאשר ראיתי שכולם נסעו ברכבים פניתי אל המארח ותהיתי, האם כולם חוץ ממך נוסעים ברכב?? והוא ענה בחצי חיוך: רבי אם להיות כן, אם לא היית פה כנראה גם אני הייתי בא עם הרכב…

בהיותי אופטימיסט חסר תקנה המוצא עצמו דרך קבע במציאויות קיצון, חשבתי לי – אתגר! אך מצד שני, למה צריכים אותי כאן? העליתי את הספק הזה בשיחה עם נשיא הקהילה והוא ענה בכנות גמורה, אנחנו אולי לא מקפידים על שבת וכשרות בחיינו האישיים, אבל חשוב לנו מאוד שלפחות בבית הכנסת, הכל ייעשה כמו שצריך.

המילים האלה ריגשו אותי כל כך, וחשבתי לעצמי: ריבונו של עולם, הנה יהודים שנמצאים כמעט לבד בקצה העולם, מוקפים בכל ההנאות שהעולם יכול להציע ובכל זאת הם בוחרים בך, שבת אחרי שבת, כמיטב יכולתם.